המלחמה הארוכה בתולדות המדינה יצרה סוג של הווי מקלטים. פתאום השכנים שאנחנו פוגשים מידי יום להרף עין במעלית או בלובי, הפכו לשותפי חוויה לאורך דקות ארוכות, כמה פעמים ביום. לאט לאט נוצרו תפקידים: זה שאחראי לסגור את דלת המקלט, זאת שמעדכנת כמה זמן עבר מההתרעה לאזעקה, ההוא שיודע להבדיל בין בומים של יציאות לבין בומים של יירוטים, ההיא שיודעת למי שייך כל כסא. אנשים שגרים זה לצד זה גילו זה את זה.
במקומות רבים ההווי הזה התפתח: בתל-אביב התנהל טורניר קטרגל במקלט ציבורי, במקומות אחרים התארגנו ערבי שירה בציבור וערבי נגינה, בכלל זה של רביעיית כלי מיתר, ועוד התרחשויות מקומיות של חברותא.
בעיריית ירושלים לקחו את זה כמה צעדים קדימה עם מיזם 'בבניין' שנועד למנף את הווי המקלטים להתחדשות קהילתית – ברמת הבניין, ברמת השכונה, ובראייה כלל עירונית. קראו כתבה באתר וואלה.
הרעיון מאחורי היוזמה הוא, שבית משותף, בוודאי בית גדול, הוא קהילה קטנה. נדבך נוסף מאחורי היוזמה הוא תפיסת 'השכונה' כערך חיובי שיש לטפח לרווחת הדיירים והתושבים.
מסביר שלומי צוק מעיריית ירושלים: "זה לא רק מיזם עירוני, זו תפיסה שהמקום הכי אפקטיבי לבנות בו קהילה הוא ממש מתחת לבית, בין אנשים שחולקים את אותו חדר מדרגות."
כאשר בוחנים על מה מדובר בפועל, אפשר להבין שוועד בית (או חברת ניהול) אינו צריך לחכות ליוזמה של הרשות המקומית כדי לחזק את היסודות הקהילתיים של אוכלוסיית הבניין.
בסך הכל מדובר בהפעלה שיש לה שני מסלולים – התרחשויות קבועות על בסיס שבועי או חודשי, והתרחשויות קלנדריות בחגים ומועדים.
רשימת ההפעלות יכולה להתחיל מדברים פשוטים כמו הדלקת נרות משותפת, מאמץ משותף לקישוט בחג, סופגניות בלובי וכד'. המדרגה הבאה היא משחקי קהילה לפי נושאים ולפי קבוצות גיל – ילדים, מבוגרים, משפחות וכד'.
הנחת העבודה היא, שכאשר יהיה מנגנון שעובד הדיירים גם ישתתפו וגם יתרמו – כלומר יציעו רעיונות ויזמו פעילויות. מצד שני, הניסיון מוכיח שהשתתפות ותרומה של הציבור אינם התפתחות ספונטנית אלא מנוהלת ומנווטת. בעיריית ירושלים קוראים לזה 'נאמן בניין' – אדם מתוך הקהילה שמשמש ציר להפעלת חברי הקהילה.
