בחודש מאי פורסם ברשת סיפור מאת העיתונאי קובי אריאלי, על אירוע שקרה באמת. כותרת הכתבה שזכתה גם לשיתופים ברשתות החברתיות. כותרת הכתבה: כך מעלית ריקה החזירה לי את האמון באנושות.
מקרה שקרה, כך קרה
בתו של קובי אריאלי, סטודנטית לקולנוע, תכננה יום צילומים לסרט סטודנטים קצר שהסצנה המרכזית בו מתרחשת במעלית. לפי התסריט היו ליוצרת הצעירה דרישות ספציפיות – מעלית גדולה, בלי מראה, בבניין לא מפואר, שאפשר להשבית לכמה שעות.
בלילה שלפני הצילומים, המעלית שתואמה להפקה התבטלה, והמשפחה החלה לחפש חלופה ברשתות ובקבוצות וואטסאפ. תוך פחות משעתיים (מ-19:15 ל-20:40) הגיעו הצעות מרובות ממכרים, זרים ואפילו אדם שלא דיבר איתם שלוש שנים – כולם התנדבו להשבית מעליות בבתים, במשרדים ואפילו במרפאות, עד שהיה לסטודנטית מבחר של שש מעליות מתאימות (ועוד המשיכו להגיע הצעות במשך יומיים).
הצילומים בוצעו בהצלחה והסרט הושלם.
הכותב, עיתונאי ותיק ומנוסה, מספר את האירועים בלשון קלילה ומתובלת בהומור. יחד עם זאת, הוא מסיק מהאירוע תובנה רחבה: האירוע מדגים שכאשר מבקשים עזרה בפומבי, נוצרת מעין "תחרות" בין אנשים על מי יעזור ראשון – עדות לכך שבבסיסם אנשים טובים ורוצים להיטיב, בניגוד לתפיסה הנפוצה שהעולם אנוכי וקפוץ.
סיפור חיובי בסך הכל.
מה חסר בכתבה?
בכתבה אין שום התייחסות לנושא ביטוח, לאישור ועד בית, לאחריות משפטית או לכל היבט רגולטורי/בירוקרטי בקשר להשבתת המעליות. הכותב מתייחס לכל האירוע ברוח קלילה, ומתמקד בהיענות המהירה והנלהבת של האנשים לבקשת העזרה – בלי לגעת בשאלות של סמכות, אחריות או ביטוח.
ברוך השם, ההתרחשות המתוארת עברה בשלום, בלי שאף אחד החליק, או רטן על השיבוש הזמני.
